CANICULE

2003  |  PARIS, FRANCE
THREE Channel VideO 
Installation

   

2003  | canicule | Three channel demo29 MIN.loop > Edition of 7+2AP

        

 

Canicule: [kanikyl] nom féminin : scorching heat, heat wave, midsummer heat; dog days plural. 

 

From Falls like Rain by Francis Mckee. 2004        

“...The Canicule in France was one of these extraordinary weather events. Charged with significance beyond the facts of a summer heat wave, the memory of the phenomenon became emblematic of a period of catastrophic history, reflecting the anxieties of western cultures teetering on the brink of a new, uncertain world orderThe images in Nira Pereg’s Canicule (2004) amplify this confusion. Scenes of celebration seem to sit side by side with moments of profound gloom. There is an elegiac quality in the rhythm of her editing - the slowed figures, repeated scenes, long fades and stretched, bellowing voices all memorialise the action. Though looped, there is a definitive moment when all three projections show only the red background and digital rain. This marks a beginning or end and subsequent fades carry the suggestion of chapters opening and closing within a remembered narrative. We remain uncertain, however, as to what exactly is unfolding in the situation before us. After a while, it is the hypnotic rhythm of the images, the reflected light and the darkness that holds us.”

Falls like Rain     By: Francis Mckee

About Nira Pereg's CANICULE

Exhibition at Braverman Gallery.

2004

CANICULE Installation documentation at Braverman Gallery Solo show 2004 

 
 
 
Publisher: Tel Aviv Museum of Art. March 2011

Soft Cover: 170 pages
Language: English & Hebrew
ISBN : 978-965-91706-0-9
Dimensions:  27 x19 cm
Shipping Weight: 1 KG

Design by: Nadav Shalev

Texts:
 

Haaretz: Heb
סמדר שפי
הקיץ האחרון שלנו
"הווה עכשיו" בפסטיבל "אמנות הארץ"

״...כמה מהעבודות הבולטות לטובה הן עבודות שלא נעשו לרגל ה"מצב" ומקבלות בתערוכה רבדים חדשים של משמעות. כך, לדוגמה, "קניקול", עבודת הווידיאו של נירה פרג שצולמה בקיץ 2003 בעת גל חום קטלני במיוחד באירופה, נראית מדויקת להפליא כמו היתה התייחסות לקיץ החולף. פרג צילמה רחוב מהביל, אנשים המקררים את עצמם במזרקות פאריס ונתזים של מים על רקע אדום; הדימויים מוקרנים בשלושה ערוצי וידיאו על פלטות זכוכית. תחושות האינפרנו, הכאוס, הדחיפות ועמימות הדימוי - כל אלה מזכירים במידה רבה מאוד תחושות שרווחו כאן רק לפני כחודשיים.״

Download 

תקריב: כתב עת לקולנוע דקומנטרי״ : Heb.

הסיפור שאני רוצה לספר הוא הסיפור של המבט – שיחה עם נירה פרג 

:מראיינת יעל שנקר

איפה זה התחיל לעניין אותך, באיזה מקום?

נירה פרג:

מה שהתחיל לעניין אותי במקומות שהגעתי אליהם היה איך הם מתופעלים. איך המרחב נהיה למה שהוא נהיה – ממה הוא מורכב, מי מנהל אותו, ממשטר אותו. את מגיעה לאיזה "מצב" של "נוף", אז את שואלת את עצמך רגע, איך הגיע הנוף הזה למצב שהוא נראה דווקא כך, ואז זה חוזר כמובן כמעט תמיד לבני אדם.מראיינת יעל שנקר

איפה זה התחיל לעניין אותך, באיזה מקום?

מבחינת עבודות זה אולי התחיל בקניקול. שם הייתי אומרת שהמנוע לעבודה היה קשור במצב של אקלים כמרחב התנהגותי. בקיץ 2003 הגעתי לפריז לשלושה חודשים של סטודיו רזידנסי. ביום שהגעתי התחיל גל החום הטרופי שהציף את צרפת, ופריז בפרט, למשך חציו הראשון של אוגוסט. הגעתי ב-1 באוגוסט והמזוודה שלי הגיעה רק שבוע אחר כך, כך שהיתה לי שמלה אחת, מצלמה ומחשב והחלטתי שאני יורדת לנהר הסן, לשבת ולהסתכל על כל מי שלא  יכול היה להרשות לעצמו לברוח מהעיר לחופשת הקיץ. בעיקר מהגרים זקנים ותיירים המומי חום. זו הייתה השנה השנייה ל"פארי פלאג׳" – חוף הים המלאכותי שהקימה עיריית פריז על גדות הסן. זו הייתה פנטזיה שיצאה משליטה. חלק מההבניה של תחושת חוף הים היו מקלחות זרזיפיות שהתיזו ענני אוויר מקרר. בניגוד לציפיות, המקלחות האלו נהיו לאטרקציה מטורפת וכל פריז באה להתהלך הלוך ושוב בשמונת המטרים האלו של עננים קרים ליד החוף.

ישבתי שם עשרה ימים והתחלתי לעקוב אחרי הצורה שבה אנשים מתנהלים במרחב הזה, איך הם מתייחסים אליו, איך הם ממושטרים לפיו, לאיזה כיוון הם זזים, כמה מהר הם הולכים, איך הם נוגעים אחד בשני, מה בעצם קורה בשמונת המטרים האלה שכל פריז מתקבצת אליהם.
במובן הטכני זו הייתה "מציאה" – משהו שקרה, שנתקלתי בו, אבל שבחרתי להתעכב עליו. לא חיפשתי. זה הפתיע אותי, עצר אותי. היום, 13 שנה אחרי, אני כבר קצת יותר יודעת מה אני מחפשת, אבל אני עדיין במצב של להיתקל. אני עדיין מסתובבת, נשארת במקומות, מחפשת להיות מופתעת. אני מרגישה שאני כמו מכוניות הצעצוע האלה שמתהפכות ונתקלות. אני מחפשת, נתקלת, מתחילה להסתובב, להתהפך, להתעכב, ואז אני נשארת.

Takriv (Close up): Online magazine for discussion and critique of documentary film : Eng

Interview with Nira Pereg;

The Story I Want to Tell is the Story of Perspective

Interviewer: Yael Shenker"

"Where did it start to interest you? Where did it begin?

Nira Pereg :

What first interested me about the spaces I visited was how they're operated. How the space became what it did – what it consists of, who runs it, who enforces discipline. You arrive at some "condition" of a "landscape" and you ask yourself, hold on, how did this landscape come to look the way it does, and that, of course, always leads you back to people. In terms of my work, it might have begun with Canicule. There, I'd say that the impetus for the work had to do with the condition of climate as a behavioral domain. In the summer of 2003, I went to Paris for a three-month studio residency. The day I arrived a tropical heat wave began which swept France, and Paris in particular, for the first half of August. I arrived on the first of August and my suitcase only arrived a week later so I had one dress, a camera and a computer, and I decided to go down to the Seine, sit there and watch everyone who couldn't afford to leave town for summer vacation. Mostly elderly immigrants and heat-stunned tourists. It was the second year of "Paris-Plages" – the artificial beach that the Paris municipality created on the banks of the Seine. It was a fantasy that got out of control. Part of the concept of creating a sense of being at the beach were drizzly showers that sprayed clouds of cool air. Against all expectations, these showers became a huge attraction and all of Paris came to walk through the eight meters of cool clouds along the shore.

I sat there for ten days and started to observe the way people conducted themselves in that space, how people related to it, how they were disciplined by it, in which direction they moved, how fast they walked, how they touched each other, what actually happened in those eight meters where all Paris gathered.

In the technical sense, it was quite a find – something that occurred that I bumped into and chose to linger on. I wasn't looking for it. It came as a surprise, it made me stop. Today, 13 years later, I know what I'm looking for, but I'm still willing to bump into things. I still walk around, stay in places, and hope to be surprised. I feel like one of those toy cars that flip over and bump into things. I search, bump into something, turn around, flip over, linger, and then I stay.